הוואנה, בירת קובה, היא עיר בעלת עבר קולוניאלי מפואר המתבטא בכיכרות גדולות, ברחובות ובבניינים קולוניאליים מרשימים אך כיום סימני ההזנחה ניכרים בכל פינה.
בשנות החמישים של המאה הקודמת חברות רכב אמריקאיות רבות החלו לייצא מכוניות לקובה. כעבור כמה עשורים הפכו המכוניות הללו לסמלה של קובה והן מושכות אוהבי וינטג' מרחבי העולם
בשנות ה-50, יותר חברות אמריקאיות נכנסו לקובה, שמבחינתן היתה שוק צרכנים אידיאלי. החברות הללו כללו את שברולט, קדילאק, דודג', ביואיק וקריזלר. מכוניות נשלחו מהנמלים הדרומיים של ארצות הברית והגיעו לנמל הוואנה תוך ימים ספורים בלבד. חלקן הגיעו לחופי קובה עוד לפני שנמכרו בארצות הברית, והצרכנים הקובנים שימשו מעין שפני ניסיון לפני שיווק המוני בארץ הייצור. כדי להוזיל עלויות, אמריקאים קנו את רכביהם בקובה, והביאו אותם במעבורת שעברה בין שתי המדינות.
מה ששם קץ לכל השפע שהגיע מארצות הברית היה המהפיכה הקובנית ב- 1959, המלחמה הקרה, והחרם שארצות הברית הטילה על קובה כתוצאה מכך. מרגע שהוטל עליה חרם, שום דבר לא יובא מארצות הברית לקובה. לקובנים לא היתה אפשרות לקנות מכוניות חדשות, והם נאלצו להסתפק בישנות ולתחזק אותן שוב ושוב. מכונאים הפכו ליצירתיים יותר, וחידשו את הרכבים בצבעים שהנהג האמריקאי לא היה שוקל להשתמש בהם. את חלקי החילוף הם קיבלו מברית המועצות, כמו גם מכוניות חדשות (אך באיכות פחות טובה). בשנות ה-90 התיירות לקובה גברה, והקובנים השאירו את המכוניות מסיבות אחרות – מכוניות הווינטג' הפכו לאטרקציה תיירותית בפני עצמן, ולעוד אמצעי לעשיית רווחים.
מתוך 150 אלף המכוניות שנרשמו בקובה בשנות ה-50, 70 אלף עדיין בשימוש עד היום. בעליהן נעזרים בקרובי משפחה החיים בארצות הברית כדי להביא את חלקי החילוף הנחוצים.
אוהבי וינטג' ברחבי העולם מגיעים לקובה בשביל המכוניות, מה שייקר את המכוניות מאוד. רכב אספנות אמריקאי יכול להגיע למחיר של מאה אלף דולר. יתרה מזו, חוק מ-2010 אוסר על זרים לקנות מכוניות וינטג' קובניות.
כך, שילוב של נסיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות, הפך את הטראנטה הקובנית לאוצר, ולסמל המיוחד של קובה.
בצילום למטה: המכונאים הקובנים בפעולה , נחשבים כטובים בעולם !!
Comments